אבא היקר,

אחרי כמה ימים דרמטיים של הידרדרות מהירה ושבועות ספורים וקשים של מחלה מתפרצת, הלכת מעמנו. וכאן, מול המון רב שבא להיפרד ממך, רציתי להגיד לך תודה – תודה בשם אמא, תודה בשמנו הילדים ובשם בני זוגנו, ותודה בשם הנכדים, שבשבילם היית תמיד סבא תני.

היית אדם יוצא דופן בכל קנה מידה, לא רק גובה, וגם איש של סתירות: מפורסם וידוע וגם ביישן ונחבא אל הכלים; איש שיחה נינוח ומקסים וגם שתקן ידוע; ספורטאי מצטיין וגם למרבה הצער מעשן כבד; מסתפק במועט וגם נהנתן שדג מלוח טוב וגבינה משובחת יכולים לגרום לו לחכך ידיים בהנאה מרובה; שקוע בעצמך וגם בעל יכולת מופלאה לשים לב לפרטים שסביבך. ובשעות כאלה הזיכרונות מתערבבים.

הנה אתה גבוה ותמיר, במדי צבא, יד שמאל, זאת שתמיד מונחת על חלון המכונית, שזופה יותר. יוצא בבוקר לדיון, כנראה על טנק המרכבה, מסדר את הצווארון של חולצת בית הספר הכחולה שלי, שפעם עוד הייתה חולצה מכופתרת, מגיע בערב הבייתה, פורק את הכיסים, שם כל דבר במקומו הקבוע, כי אתה איש של הרגלים, ואוכל ארוחת ערב, בין היתר עגבנייה, שאותה אתה פורס על הצלחת בחריקות.

נוסעים לאימון כדורסל, בדרך אוספים את אחד משחקני הקבוצה, נדמה לי שג'ים בוטרייט, אבל אל תתפסו אותי במילה, נוסעים ליד אליהו. אתה נועל נעלי אולסטאר עצומות, מרכיב את משקפי הכדורסל המיוחדים שלך – בגרסה השחורה, האלגנטית, לא זאת הוורודה, שדומה למסטיק בזוקה, שאותה אני מכירה רק מהתמונות – זורק לסל ובעיקר עושה כושר וקופץ בחבל במדרגות של יד אליהו. עולה, יורד, עולה, יורד. אותי כמובן זה הרשים יותר מכל קליעה לסל.

הולכים ברגל, ילדה קטנה, אבא גבוה, כף ידך עצומה, רוצה לתת לך יד וזוכרת לוודא שלא מתחבאת שם סיגריה. אוף הסיגריות האלה… רגע אבא, אתה הולך מהר מדי. הסיגריה מושלכת, כך נהגו אז, אתה מאט, ואנחנו הולכים יד ביד… משהו מיוחד היה בכפות הידיים שלך, ענקיות, חזקות, ולא בכדי אורי כתב בדף הפייסבוק שלו: "על יד המיטה החזקתי את ידך. היד הגדולה והחזקה הזו גרמה לי להרגיש כמו ילד". גם בסוף, כשהגוף כבר קרס, נותר בכפות הידיים כוח רב ומפתיע בעוצמתו, שבא לידי ביטוי כשניסית נואשות להתיישב ולקום.

אני בת שש או שבע, היום הראשון של קייטנת האוניברסיטה. כולם יושבים במעגל בחולצות אחידות וכובע טמבל. המדריכה מקריאה שמות. יעל לוי, קרן כהן מינץ. העיניים מורמות. את הבת של? אני מהנהנת. אפילו לא מחכה לסוף המשפט. המדריכה מתרגשת, אני רגילה, כמו שאני רגילה למבטים הננעצים בנו ברחוב או על הכביש, אנשים מסובבים במהירות את ראשיהם כדי לא לפספס את הכוכב במכונית החולפת. האמת? אני עצמי לא הבנתי על מה המהומה, רק ידעתי ששמי הולך לפניי. רק אחרי שנים, כשבניי החלו להתעניין בספורט וראיתי את תגובתם לנוכח שחקנים שהם העריצו – במקרה שלנו שחקני כדורגל בהפועל תל אביב – הבנתי משהו, כנראה רק משהו, מההתרגשות שעוררת.

תחנת רכבת, אני עם חברה. כנראה חזרנו מחיפה. יורדות בתחנה מחפשות את אבא שלי. "איפה קבעתם?" "בתחנה", "כן, אבל איפה בתחנה?" "לא יודעת, לא קבענו בדיוק" "אז איך נמצא את אבא שלך?", צליל של חרדה. "זה לא בעיה למצוא". עולה על ספסל, מסתכלת גבוה מסביב, "הנה". שנים לקח לי להתרגל לקבוע מקום מפגש מדויק. עם רוב בני האדם השיטה של לעלות על ספסל ולהסתכל מסביב לא עובדת.

הזיכרונות מציפים – חלף עם הרוח, קזבלנקה, ד"ר ז'יוואגו ושאר הסרטים הישנים שהיו משדרים בימי רביעי בערב בערוץ היחיד של הטלוויזיה ואתה לימדת אותי לאהוב; ארוחות ערב סביב השולחן העגול במטבח, ידך הארוכה מגיעה לכל פינה, חוסכת את הצורך לקום; כתב ידך הקטן והמסודר על פיסת נייר מסביר לי מהו ערך משולש – דבר שלא למדתי בשום כיתה ומשמש אותי כל הזמן; הסעות לקורסים בצבא, לפני הירידה היית נותן לי שקית של עשרות אגורות שאספת במיוחד כדי שיהיה לי לקניית קפה במכונה האוטומטית במהלך השמירות הארוכות והטיפשיות; הסעות בימי שישי בסיבוב קבוע: סבתא אדית, אני, ארוחת ערב, וכל הסיבוב חזרה. כמה מהשיחות הטובות ביותר שלנו היו בנסיעות הללו…

התכנסנו כאן כדי להיפרד ממך ולומר תודה – תודה על העזרה הרבה, השקטה, על אורך הרוח, על הנדיבות, על הטיפול בנכדים. להודות על עזרתך הרבה לאחר הלידה הראשונה שלי, לידה קשה שהשאירה אותי חלשה למשך שבועות, ואתה היית שם, שקט, נותן יד, מנדנד את העריסה, מאפשר לי לישון, מאפשר לי לאכול, מלווה אותי בחוץ בסבלנות מדהימה, וכבונוס, בעקבות תצפיות דקדקניות וסבלניות על הילדים, מתאר לי מה עשו ובאיזה אופן. תודה על העזרה השבועית בביתנו במשך שנים: בתחילה שומר על יואבי, אוסף אותו מהגן, עם הזמן – למרבה ההפתעה – גם עם חברים, שקית תפוצ'יפס בידך הגדולה, בשביל הפוגים… ועד לא מזמן שומר על נועה, קצת מתקשה ללכת אבל מקפיד להגיע פעם בשבוע, מספר לה סיפורים ארוכים, מרשה לה לראות כמה פרקים שהיא רוצה ומכין לה טוסט שרק אתה מכין; תודה על אינספור ההסעות שהסעת את ליאור וחבריו לאימוני הכדורגל, לחברים ברחבי תל אביב וגם לסבתא בקיבוץ. תודה על הביטחון שנתת לי בהיותך שם, נכון לפתור כל בעיה לוגיסטית, שמח תמיד לעזור. תמיד – חוץ מביום ראשון בבוקר, שאז אכלת ארוחת בוקר עם חברים, פעם בשבועיים כשהיה לך "צהריים" וערב אחד בשבוע כששיחקת ברידג'. ובהזדמנות זאת רציתי להביע בפני חבריך את התפעלותי הכנה מהחברות העזה ביניכם ומהקשרים ארוכי השנים.

רציתי לומר שנתגעגע – נתגעגע אל השיחות הנינוחות – כל בן משפחה, כל נכד ונכדה, והשיחות הייחודית לו; אל הכיפה המשונה שאימצת לך לקידוש של יום שישי, לתנועות הידיים הפורסות את החלה; נתגעגע לנוכחותך בנופשי פסח, נהנה מאוכל טוב על האש ומשיחה קולחת; נתגעגע אל גיליון הארץ שנקרא ביסודיות ובסופו סודוקו פתור, אל חצי העגבניה שבמקרר על יד גביע הצזיקי והדג מלוח; לערמות החשבונות על יד המיטה ששום דבר מהם לא נזרק פשוט משום שאתה לא אוהב לזרוק דברים; נתגעגע לתבונתך ולידיעותיך הרבות, לשמחה שבה הזמנת אותנו לאכול בחוץ ולמשפט "מה שתחליטו" בנוגע לכל עניין שעמד לדיון.

אוהבים אותך מאוד אבא. נתגעגע. נוח על משכבך בשלום.

 

קרן

 

13.10.14