הספד לתני כהן מינץ בהלוויתו
13 אוקטובר 2014

אנחנו מתכנסים כאן היום להיפרד מאיש אהוב ומיוחד שחי חיים מופלאים. איש שככל שהיה שקט כך היה בלתי שיגרתי. איש שגדולתו מתמצה בידיעה הברורה שהיתה לנו בחייו ותישאר גם עם לכתו, שהוא נגע בחיינו והעשיר אותם מבלי שניסה להתערב בהם. שבעצם נוכחותו, בהיותו, ועכשיו בזיכרון שהוא מותיר בנו, נתן לנו השראה וסימן דרך.

הכרתי את תני לפני כמעט חמשים שנה, כשהייתי ילד בן עשר, חובב ספורט מושבע, ודפנה אחותי הביאה אותו לראשונה לבית הורינו בחיפה – בית שהעדיף במובהק תרבות על ספורט. מישהו היה צריך להסביר לאמא שלי, שהיתה מוסיקאית, את גודל השעה: 'תארי לעצמך', אמרו לה, 'שארתור רובינשטיין היה מגיע לבית שלך'.

אני זוכר את עצמי בפגישה הראשונה ההיא, הולך אחרי תני מחדר לחדר כמו בחלום, לא מסיר ממנו את עיני, עוקב בדאגה איך הוא מרכין את ראשו תחת משקופי הדלתות. ואני זוכר איך מן הרגע הראשון הרגשתי, באינטואיציה של ילד, שתשומת הלב שהוא מקבל מכל מי שמבחין בקיומו – ולא היתה דרך שלא להבחין באיש הגדול והעדין הזה כבר מרחוק – אינה נוחה לו. שהוא נושא את הגוף המרשים הזה שלו, ואת הענין שהוא מעורר באנשים, כמו מישהו שנושא שלט שלא ממש מייצג את דעותיו בהפגנה שנקלע אליה באקראי.

תני היה גיבור ילדותי, גיבור ילדותנו. אי שם בין שמשון הגיבור, לוחמי תש"ח, טרזן, וסופרמן.

בשביל הצעירים שכאן, ואולי גם כתזכורת לכולנו, צריך להגיד משהו על להיות הסלבריטי שתני היה, בעולם שהיו בו שלושה עתונים יומיים ותחנת רדיו אחת. היום, בעידן התקשורת הרב ערוצית והרשתות החברתיות, כולם כותבים ומדברים ומצלמים ומפרסמים את כולם כל הזמן. ואם מישהו מרגיש שאחרים לא עושים את זה בשבילו די טוב, הוא יודע ויכול לעשות זאת לעצמו.

כל זה לא היה בשנות הששים, כשתני היה ספורטאי השנה סדרתי, ואלוף אסיה, וכוכב על באירופה, ואחד האנשים הידועים במדינה, עם תמונות איקוניות שמתפרסמות בעתונים ושם שנישא בפי כל שדרני הרדיו. היו אז רק מעט אנשים שזכו שיכתבו עליהם ויצלמו אותם. אירועים שבהם מזהים מישהו מוכר ומתרגשים מקרבתו היו שמורים ליחידי סגולה, וגם להם זה היה קורה לעתים נדירות. לתני זה קרה כל יום.

גברת אנגליה אחת סיפרה לי פעם איך בשנות הששים היא היתה בארץ, במקום ציבורי, עם תני מצד אחד שלה ועזר וייצמן, אלוף בצה"ל, במדים, מצד שני. 'עזר', היא פנתה לוייצמן בהתפעלות, 'תראה איך כל האנשים האלה מסובבים את הראש ומצביעים ומתלחשים עליך. לא ידעתי שאתה כזה מפורסם'. 'את לא מבינה כלום', אמר לה עזר, 'בתל-אביב יש הרבה אלופים ואף אחד לא יודע להבדיל ביניהם. תני כהן מינץ יש רק אחד. זה עליו הם מסתכלים ומדברים. לא עלי'.

אני לא יודע בקשר לעזר, אבל תני לא באמת רצה את כל זה. היכולת שיש לכולנו היום לדבר ולהישמע ולהיקרא ולהיראות הופכת אנשים רבים לסך כל הסיפורים שהם מספרים על עצמם. לתני, שסרב בעקביות לדבר על עצמו, לא היה חלק בזה. נפיל שתקן, ענק לוחש, הוא התמצה במעשיו, בלי שום תוספת מילולית ובלי פיאור עצמי. בשונה מכל אחד אחר שאני מכיר כמעט, תני לא חשב שאם עשית משהו, או חווית משהו, או היית כמה דקות באיזו צומת אירועים מעניינת, זה מקנה לך מעמד של מומחה או זכות לחלוק את חכמתך לאחרים. אין פלא שהלקוניות היתה לסימן היכר שלו.

שמלוק סיפר שפעם, כששאל את תני אחרי איזה משחק של הנבחרת כמה נקודות הוא קלע, תני ענה: 'קלעתי'. כשתני נסע בפעם הראשונה לשחק בחוץ לארץ, בימים שנסיעה לחו"ל היתה עבור רבים בישראל אירוע של פעם או פעמיים בחיים, אולי אחיו שאל אותו 'נו, תני, איך היה'? ותני ענה: 'היה'. האלוף אברהם טל, טליק, מפקדו של תני בתקופת הפיתוח והייצור של טנק המרכבה, אמר פעם שאם הוא היה בשדה הקרב עם תני, הוא היה שולח אותו לצפות אל מעבר לקווים. 'עם הגובה שלו', אמר טליק, 'תני היה רואה דברים שאף אחד אחר לא היה מצליח לראות. הבעיה היא שהוא היה חוזר ולא מספר לי כלום'.

לכן ביומיים שחלפו מאז פטירתו של תני, ראינו תופעה מרתקת: עוד ועוד אנשים שהכירו אותו טוב מגלים עוד ועוד דברים שלא ידעו על הישגיו. בני משפחה צעירים מבינים פתאום את העוצמה ההיסטורית של השיאים שלו כספורטאי. אחרים, שזוכרים אותו כסופר סטאר על המגרש, נדהמים לשמוע על הקריירה ההנדסית והצבאית המשמעותית והמפוארת שהוא ניהל במקביל לכדורסל.

הסירוב של תני לדבר על עצמו או לשתף פעולה עם מי שניסו לעשות זאת, שמר עליו מהקללה של תקופתנו. הקללה שבה מהות ופרשנות מתערבבות כל הזמן לעיסה דביקה אחת, עד שאף אחד כבר לא באמת סומך על עצמו שיצליח להבדיל בין המציאות לבין דמיון יחצ"ני או תסביכי גדלות. הצניעות הנזירית של תני נתנה בו טוהר שלא ניתן היה להשחית.

תני היה קצת איש זן. עד גיל 50 הוא השלים שתי קריירות מופלאות, עם הישגים שרוב בני האדם לא משיגים גם בתקופת חיים שלמה. ואז, בתוך עשר שנים, הוא פרש משתיהן, והתחיל בחיים חדשים שעיצב ובחר בעצמו. בלי התרוצצות. בלי תחרות. חף מהצורך להציג עצמו ולהמציא עצמו כל בוקר מחדש, כמו שקריירה תובענית שלישית היתה דורשת. היו הילדים, ודפנה, והנכדים, ואז הנכדות, והפגישה השבועית עם החבורה שאיתה הלך מאז ימי לימודיהם בטכניון, וזה הספיק לו.

כשאיש כמו תני הולך מאיתנו אנחנו נשארים להחליף בינינו מלים ומחשבות על מה ומי הוא היה. אנחנו עושים את זה לכבודו, אבל גם כי זה עוזר לנו להבין עוד משהו על עצמנו ועל העולם המשתנה סביבנו.

תני, כמו אריק איינשטיין ואהוד מנור ויוסי בנאי ואחרים שהלכו מאיתנו לאחרונה, מסמל תקופות שכולנו נתגעגע אליהן עד סוף ימינו. בגלל הנאמנות שלו לעצמו ולערכים של פעם, בגלל שלא היה לו דחף להשתנות, ובגלל המראות הטובים שחקוקים בנו בזכותו, הוא ממשיך להיות לנו גשר לתום ולתמימות ולתקווה שפעם היו לנו כאן בשפע. תני מזכיר לנו ויזכיר לנו תמיד שצניעות, והנכונות לשים את הקולקטיב לפני עצמך, הם ערכים נאצלים. והכבוד, האהבה והגעגוע שמרעיפים עליו בימים האחרונים, כשרבים מאלה שהכירו אותו מרשים לעצמם לדבר עליו באפן שהיה קצת קשה לעשות כשעוד היה בינינו, הם שיעור חשוב לכולנו: הוכחה שהערכים הללו משיבים גמול טוב למי שחי אותם.

מה לא היינו נותנים בשביל עוד חיוך אחד של תני, כשכל הפנים והעיניים מצטחקות אליך? בשביל עוד מנוד ראש שקט, מרגיע, כשאתה נכנס לחדר והוא יושב שם, מתבונן במתרחש, לא כופה עצמו על אף אחד, לא מנסה לעצב את הסיטואציה? בשביל עוד לחיצה אחת של הכף הגדולה, החמימה, החזקה שלו?

תני אהובנו הלך מאיתנו והשאיר אותנו עם טעם של עוד. עוד שאלות לשאול אותו, צמא לעוד סיפורים על עצמו שלא סיפר כי מעולם לא עלה על דעתו שהוא חשוב מספיק כדי להתעכב עליהם. עם חידה של איש גדול, אדם דגול, נטול כל פוזה.

אני מרשה לעצמי לאמר תודה, בשם כולנו, על הזכות הענקית שהיתה לנו לחיות במחיצתו.

יהי זכרו ברוך.