תני יקירי,

עברו 30 יום בלעדיך. קשה להתרגל כי אתה נמצא בכל פינה. אבל עכשו זה אחרת. הבית ריק. כשאני נכנסת הביתה או יוצאת ממנו – תמיד הכל היה פתוח. אתה היית שם. עכשו, צריך לסובב את המפתח בכל פעם, וסיבובי המפתח האלה חורצים לי את הלב ומדגישים את האין הסופי.

מאז הסתלקותך, כולם – פה אחד – דיברו על האיכויות הנדירות של האדם שבך: על צניעותך, על השקט שלך, על היושר ועל ההגינות, על התבונה והחוכמה שלך.על ההקשבה שלך ועל איך תמיד נתת מקום לאחרים. שימשת דמות ומופת לדור שלם שהביע את הערצתו אליך בחודש האחרון בצורה של תאמן. עשית שתי קאריירות מקבילות בצבא ובספורט שרק מעטים זוכים להן.

גם במימד האישי, חיים של כמעט 50 שנה לצידך, הדגישו עוד יותר את אותן התכונות: דיברת מעט, היית צנוע גם בבית. מעולם לא דרשת כלום. נתת מקום לכולם, אף פעם לא חשבת שמגיע לך.

בתקופה האחרונה, אף פעם לא התלוננת ולא אמרת מה כואב לך, קשה היה לדעת מה עובר עליך. הכל תמיד היה בסדר. אפילו החברים שלך לא ידעו שמשהו לא בסדר. אבל אתה היית חולה.. וזה זמן מה שכבר לא רצית לחיות.

כבני אדם – אתה ואני – היינו שני הפכים: בנינו משפחה וחיים נפלאים ביחד, הבנו אחד את השני, אבל היו לנו נקודות השקפה שונות ודרכים שונות ללכת בהן. אתה היית מהנדס מושלם ואני טיילתי לי בעולם רוחני שלא ממש האמנת בו. הלכתי בדרך חדשה ומרתקת, וכל כך רציתי שתצטרף אלי. ואתה לפעמים הצצת – אבל אף פעם לא נפגעת. ועם זאת – תמיד תמכת בי ואיפשרת לי להיות בו: לנסוע לכל קורס בחו"ל או לעשות סדנאות בבית אפילו כשאלה לא היו ממש נוחות לך. שמעת – אבל בעצמך – לא רצית להשתתף. לא רצית לגעת. הבנת את הערך הגדול של הדרך הזו – אבל זה לא היה בשבילך. ואתה תמיד עשית בדיוק מה שרצית.

הגוף בגד בך לפני שנים רבות ואתה אף פעם לא סלחת לו.

. בשנה האחרונה המחלה צצה לה שוב והתחמקה מכל המעקבים והמשמרות שהוצבו לה. ההידרדרות הייתה מהירה משנוכל לקלוט.

לאחרונה סבלת מאוד. "אני לא יכול יותר" היה משפט שחזר על עצמו שוב ושוב. ולא ידעת להסביר. כאילו הכול היה בסדר. עד שאושפזת. וכאשר באחד הלילות האחרונים בבית צעקת: "אלוהים, קח אותי למקום אחר" – ידעתי שאני חייבת לשחרר אותך. וזה היה הדבר הקשה ביותר בשבילי. ידעתי שאסור להחזיק בך ולהמשיך לתת לך לסבול ללא תכלית.

אתה חשבת שהמוות הוא סופי לגמרי. אני יודעת שהמוות הוא חלק מהחיים והנשמה שלך היא אינסופית. צריך לדעת מתי להניח ולתת למעבר הזה לקרות, גם אם זה קשה כל כך. הנשמה שלך ידעה בדיוק מה היא רוצה, ומתי, ותעתעה בכל התחזיות. התפקיד שלנו הוא לכבד את הרצון הזה, ולהניח לך לעבור הלאה.

היום הוא יום הולדתי. אני יודעת את זה רק כי זה כתוב בלוח, לא מרגישה כלום. כולי אתך יום יום ושעה שעה. בלית ברירה אני צריכה היום להיוולד מחדש. אותה בת אדם, אבל אחרת.

אני יודעת שאתה תומך בי, ואומר לי – לכי עד הסוף בדרך שלך. אני שומר עליך. "תעשי מה שטוב בשבילך". כמו שהיית תמיד אומר לי.

כל כך קשה להיפרד.

אני והילדים והנכדים נחבק אותך כל יום מחדש, נזכור אילו חיים מלאים ומקסימים היו לנו . תמיד נזכור איזה אדם מיוחד היית.   נוח על משכבך בשלום…  ושמור עלינו מלמעלה.